נעים להכיר – תקשורת מקרבת

מתנה שקיבלתי באמצע החיים, שבא לי כל כך לתת אותה גם לך

לאורך החיים נוכחתי שוב ושוב שמצד אחד, המשפחה שלי והקשרים הקרובים שלי הם משאב סופר חשוב, ציר שרב עולמי הרגשי מסתובב סביבו. ומצד שני, ראיתי איך דווקא בקשרים הקרובים טמונות הרבה פעמים המורכבויות הכי גדולות, כאב, אכזבות, תסכולים, בלבול, פגיעות וחוסר אונים.

גם אני, כמו רבים מאיתנו, הייתי בחיפוש, ובמידה רבה גם באובדן דרך, בתוך הבלגן שנקרא חיים, זוגיות, אימהות, קשרים… והייתי זקוקה יותר מכל – לבהירות. להבנה מה קורה לי שם, מה קורה לכולנו, שלמרות האהבה וההערכה שקיימת הרבה פעמים, גורם לנו להכאיב אחד לשני, ולעצמנו – על בסיס יום-יומי.

ראיתי את הפערים שנוצרים – ביני לבין הסובבים אותי, בין מה שאני רוצה שיקרה לבין המציאות כפי שהיא… רציתי דרך שתאפשר לי להבין את העולם ואותי, ולהתחיל לבנות גשרים.

זה סיפור אהבה קלאסי…

אז היא עלתה והתגלתה בפניי – התקשורת המקרבת (או באנגלית – Non-Violent Communication, NVC). היא התחילה להציל אותי במצבי הורות מייאשים, ויכוחים מרחיקים בזוגיות, ועשתה פלאים בקשר ההו-כה-לא-פשוט שפיתחתי לאורך החיים עם… עצמי.

כשנפקחו עיניי אל התקשורת המקרבת, הרגשתי את אותו פרפור פנימי של התרגשות, אותה משיכה מטורפת, שמרגישים כשפוגשים אמת עמוקה, שמשהו עמוק בתוכי זוכר אותה, מזהה אותה  – כמו בית. כמו הדבר ההוא שחיפשתי בלי שבכלל ידעתי, באר מרווה לאישה צמאה במסע ארוך.

התקשורת המקרבת נותנת לי מפה בהירה והוליסטית לראות את פני הדברים, ובתוכה כלים פרקטיים ברמת היומיום, ויחד עם אלה – חיבור גבוה, רוחני, לדרך חיים שמרגש ומחייה אותי לצעוד בה.

ובא לי לקחת גם אותך לשם. להתאהבות הזו בדרך המקרבת.

זו הזמנה עבורך ללמוד עולם ושפה, להיות לומדת פעילה, להיות את השינוי שאת רוצה בתוכך והחוצה, עם היקרים לך. זה לא הולך להיות קל. זו דרך שמבקשת ממך כוונה, האטה, נכונות, תרגול, סבלנות – וגם הסכמה לטעות, ליפול, לקום ולהמשיך.

למדתי בחיים שמה שאנחנו בוחרים להתאמן בו (במודע או לא במודע) – אנחנו משתפרים בו. לפעמים בתור ילדות ראינו שאם אנחנו מתרגזות – זה עובד לנו! אנחנו מקבלות מה שרצינו – ואנחנו ממשיכות להתאמן בזה לאורך החיים. אנחנו נעשות מומחיות לכעס. חלקנו נהיות מומחיות לשנאה עצמית / לעצב / לריצוי… פשוט כי התאמנו בזה.

הרבה שנים 'התאמנתי' בדפוסים של ריצוי, הימנעות מקונפליקטים, ביקורת עצמית קטלנית, חוסר אונים מול סמכות (לא מתוך בחירה מודעת כמובן)… ואני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש דפוסים משלו שאימץ אי שם בילדות. דפוסים שהיו פעם הישרדותיים לחלוטין.

הבנתי שהגיע הזמן להתבונן בהם באור חדש ולבחור – מי מהם עדיין מעשיר את חיי? ובמה אני בוחרת להתאמן כיום?

יש לנו תמיד בחירה. אנחנו יכולות לבחור להתאמן בדברים חדשים. דברים שחשוב לנו לפתח בהם יותר מומחיות. למשל בהקשבה, למשל בחמלה, למשל בסקרנות, למשל באהבה (לעצמי ו/או לאחרים).

אומנות הקשר מצריכה מודעות ואימון. מערכות יחסים ותקשורת זה משהו שכולנו עושים כל החיים וכמעט לא מקדישים לו מחשבה, למידה ואימון. רוצה להתאמן באהבה? בתקשורת? בחיבור?

אני מזמינה אותך ליצור שינוי בעולם, לא פחות.

שינוי בעולמך הפרטי, אבל דרכו גם שינוי רחב בהרבה. עבורי – תקשורת מקרבת היא תיקון עולם, היא דרך שמביאה לעולם חמלה, אהבה, אמון, שיתוף פעולה ועוד מהחומרים הטובים והמרפאים שכל כך חסרים לנו בחיים המודרניים.

אזזז…. נעים להכיר, תקשורת מקרבת

הכול התחיל באיש אחד מעורר השראה, ד"ר מרשל רוזנברג (ז"ל), פסיכולוג יהודי אמריקאי, שייסד בשנות ה-60' את תפיסת העולם והפרקטיקה של התקשורת המקרבת. הוא מיזג תפיסות שונות של חמלה ואי אלימות (כמו התורות של מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, מרטין בובר, קארל רוג'רס ועוד) למיקשה סדורה ונגישה להפליא. יצר מפה וכלים ברורים ופרקטיים לעבודה עם קונפליקטים ברמה התוך-אישית,  הבין-אישית, הארגונית, הקהילתית, החברתית והעולמית.

למרשל היתה חשיבה רדיקלית ופורצת דרך שביקשה שינוי חברתי מהייסוד. המפה שיצר פשוטה לכאורה, אבל לא קלה ליישום, כי היא שונה מאוד מההרגליות שלנו.

מרשל זכה להשפיע על עשרות אלפי אנשים עוד בחייו, ועל מאות אלפים עד היום, לאחר מותו. הוא תרם לשלום, אי אלימות ופיוס ברחבי העולם דרך עבודתו האישית, ועבודתם של תלמידיו. נצלול בקצרה לתוך כמה נקודות מפתח בשינוי התודעתי שמכניסה התקשורת המקרבת אל עולם היחסים.

"התן והג'ירף" – אופנים שונים להתבונן על מה שקורה לנו

מרשל הגדיר למעשה שני מצבי מודעות. למצב ה"אוטומאטי" שלנו הוא קרא "התן", ואילו למצב המודעות שהתקשורת המקרבת מפתחת בנו – הוא קרא "הג'ירף" (הג'ירף רואה את הדברים מלמעלה, והוא בעל החיים עם הלב הגדול ביותר). התן הוא דפוס הישרדותי מאוד, הוא עסוק במי צודק ומי טועה, מי אשם ומי זכאי, הוא משתמש במניפולציות וביקורת, ודורש מאחרים להיענות למה שהוא צריך.

הג'ירפה קשובה ללב של עצמה וללב של האחר, היא מדברת בצורה כנה וגלויה את הדברים שאליהם היא משתוקקת וזקוקה, ומקשיבה לרצונות העמוקים של האחר. חשוב לשים לב שהתן הוא לא "רע" והג'ירפה היא לא "טובה", כולנו נעים בין שני מצבי המודעות האלה, וההזמנה היא לחקור מי מהם מקרב אותנו אל דרך החיים שבה נרצה לבחור.

התקשורת המקרבת מגדירה למעשה ארבעה אופנים להקשיב להתרחשויות שנקרות בדרכנו, ארבעה "כסאות" דמיוניים שמהם נוכל להתבונן בכל מצב שקורה:

  1. מה שקורה הוא אשמתך (אזני תן שמופנות החוצה, לאחר)
  2. מה שקורה הוא אשמתי (אזני תן שמופנות פנימה, כלפי עצמי)
  3. מודעות לרגשות ולצרכים שמתעוררים בתוכי (אזני ג'ירף מופנות פנימה, כלפי עצמי)
  4. סקרנות לרגשות ולצרכים שמתעוררים באחר (אזני ג'ירף מופנות החוצה, לאחר)

כאשר הבחירה בידינו – מאיזה כיסא נרצה לראות את העולם?

הנה דוגמא קלאסית מתוך החיים הזוגיים שלי, להמחשה. ערב אחד הגעתי סחוטה מהעבודה, עייפה ורעבה, והנה אני נכנסת ורואה את הכיור והשיש עמוסי כלים מלוכלכים, ובן זוגי יושב וצופה במשחק כדורגל עם כמה חברים. קל לתאר מה האוטומאטים שחלפו בראשי ברגעים האלה. אבל עכשיו, כאני מחוץ לסערת הרגשות, אני יכולה לשאול את עצמי – מאיזה כיסא ארצה להסתכל על המצב? כמעט כולנו נוטים להתבונן מכסא 1 או 2, שהם כסאות השיפוט וההאשמה. לאט לאט נוכל לפתח שם יותר בחירה ויכולת תנועה. הנה מה שיכול לעבור בראשי כשאני בכל אחד מה"כיסאות" (שמייצגים צורות הסתכלות):

  1. נמאס לי להיות משרתת! איזה עצלן, אני בחיים לא הייתי עושה ככה, אני זו שכמעט תמיד אחראית על כל מטלות הבית ובחיים אני לא משאירה כיור מלא ויושבת לי ככה עם הרגליים למעלה! (מה שקורה הוא אשמתך)
  2. אוףףףףף, אני כל כך לא אסרטיבית, אני לא עומדת על שלי, אני לא יודעת להציב גבולות… כל הבית הזה מתייחס אליי כמו סרטוט כי ככה אני מתייחסת לעצמי (מה שקורה הוא אשמתי)
  3. כמה שאני מותשת עכשיו, רק נכנסתי, ממש בא לי לקבל עזרה, להיכנס לבית נקי, נעים, בא לי להרגיש שי בינינו שותפות, ואכפתיות… (מודעות לרגשות ולצרכים שמתעוררים בתוכי)
  4. נראה שהם ממש נהנים עכשיו מהמשחק ומהביחד, רב השבוע אין לו רגע לזה, כנראה שהוא זקוק לזמן רגוע עם החברים שלו, להרפות קצת מכל האחריות, לנוח (סקרנות לרגשות ולצרכים שמתעוררים באחר)

בזמן אמת כמעט תמיד קורה הדפוס, וקשה מאוד לפרום את זה. אבל ברגע אחר, אפשר לדבר על מה קורה לנו ברגעים האלה, וכאן נכנס הדיאלוג המרפא. כשאנחנו ב׳שדה׳ של צרכים אנושיים (שמיד ארחיב עליו) הולכת ונבנית בנו "הבנה חומלת".  אני יכולה לא לאהוב, או אפילו לתעב, פעולות של מישהו, מבלי לחוות שיפוט או שנאה כלפיו, כאדם.

חשוב לזכור שהרצון שלנו הוא לא לדחות את התן שבתוכנו, אלא לחבק גם אותו. התן הוא לא רע!! הוא פשוט לא יודע אחרת  – הוא האוטומאטים וההרגלים שלנו. לאט לאט נרצה לשים לב שהוא מרחיק אותי הרבה פעמים ממילוי הצרכים שלי (נגיד בדוגמא – אם אכעס ואבקר, האם זה יגדיל את הסיכויים שלי לקבל שותפות, אכפתיות, עזרה…?). תן הוא פשוט ג'ירפה שעוד לא יודעת לדבר, הוא מיילל כמו שתינוק בוכה, כי הוא זקוק למשהו, ולמשהו הזה אנחנו רוצות ללמוד להקשיב.

 

 

רגשות וצרכים

ללמוד תקשורת מקרבת זה כוח-על, זה כמו לפתח עיניי רנטגן – ללמוד לראות מעבר לחלק הגלוי, הנראה ברמת היומיום, של פעולות ושיחות ומפגשים. ישנו תמיד רובד תת קרקעי, בלתי נראה. כמו שקורא לזה תום בונד (מורה של תק"מ): "היקום המקביל של רגשות וצרכים".

לכל דבר שאנחנו עושים או אומרים קדם עולם שלם של התרחשות בתוכנו, שאנחנו רוצים לפתח אליו מודעות ורגישות. למעשה חיים בנו מגוון של צרכים אנושיים, לא מודעים, שמתעוררים בנו באופן ספונטי (כמו: קירבה, בטחון, שייכות, ביטוי, למידה…) – ומניעים אותנו לפעולה, שהיא ניסיון לקבל מענה לצורך שהתעורר. הפעולות שלנו לפעמים עונות על הצרכים, לפעמים לא, ולפעמים עונות על צרכים מסויימים ולא על אחרים – ועל כך מדווחים לנו הרגשות שלנו. כשצרכים נענים נרגיש תחושות מרחיבות כמו שמחה, התרגשות, רוגע… וכשצרכים חשובים לנו נשארים ללא מענה, נחווה קשת של רגשות לא נעימים כמו תסכול, אכזבה, כאב, בושה…

ההסתכלות על העולם דרך משקפי הצרכים מאפשרת לנו מבט חומל על עצמנו ועל אחרים. ההבנה שכולנו נמצאים בניסיון מתמיד למלא צרכים משותפים שחיים בנו, בדרכים שסיגלנו לעצמנו ולמדנו בחיים. וגם אם הפעולה פוגעת, מכעיסה, או לא מקובלת עליי – אני יכולה עדיין להתחבר לאדם ולצרכים שהניעו אותו. לרדת עמוק אל העולם התת קרקעי של הצרכים שבו כולנו מחוברים מעצם היותנו אנושיים.

דילוג לתוכן